החלטה בתיק רע"פ 6448/12

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים שניתן על-ידי כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן בע"פ 315959-03-12, מיום 22.5.2012, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת ש' לארי-בבלי, ביום 31.1.2012.

רקע והליכים

2.             ביום 2.3.2010, הוגש כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, נגד שלושה נאשמים: עמותת המטה להפצת בשורת הגאולה (להלן: הנאשמת 1), שי"א בע"מ (להלן: המבקשת), ואפרים מזרחי (להלן: המבקש). כתב האישום ייחס לנאשמים ביצוע עבירה של שימוש הטעון היתר ללא היתר, לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה); וכן עבירה של שימוש בסטייה מתוכנית, לפי סעיפים 145(א) ו- 204(ב) לחוק התכנון והבנייה.

3.             בכתב האישום נטען כי, בין יום 1.4.2009 ליום 20.12.2009, או בסמוך לכך, עשו הנאשמים שימוש חורג בנכס הנמצא בירושלים ברחוב יואל משה סולומון 9, נחלת שבעה, גוש 30035 חלקה 5042 (להלן: הנכס). נטען כי נעשה בנכס שימוש לטובת ישיבת חב"ד, בלא היתר מאת הועדה המקומית לתכנון ובנייה למרחב תכנון מקומי ירושלים, למרות שהוא טעון היתר, כאמור. הנאשמים הואשמו בביצוע השימוש החורג הנ"ל, בהיותם המשתמשים בפועל בנכס.

4.             ביום 25.1.2012, הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים את הנאשמים. במוקד הכרעת הדין עמדה שאלת אשמתם של המבקשים, לאחר שהנאשמת 1 הורשעה על יסוד הודאתה. בפתח הדברים ציין בית המשפט כי על אף האמור בכתב האישום, אין מחלוקת כי המבקשים לא ביצעו בנכס שימוש בפועל, אלא הועמדו לדין מכוח היותם בעלי המקרקעין, אשר השכירו אותו לנאשמת 1. לאחר דברים אלו, קבע בית המשפט כי הוכח בפניו כי השימוש בנכס היה חורג, וכי המבקשים היו מודעים לשימוש חורג זה. על מודעותם של המבקשים אודות השימוש, למד בית המשפט, הן מדבריהם בדיונים שהתקיימו בפניו, והן נוכח העובדה שהמבקש ביקר בנכס מספר פעמים וראה שם כרזות, המפרסמות את הפעילות המתבצעת בו. משכך, נקבע, כי המבקשים אחראים לשימוש החורג, אשר נעשה בידיעתם, מכוח היותם בעלי הנכס.

           ביום 31.1.2012, גזר בית המשפט לעניינים מקומיים את דינם של הנאשמים. בית המשפט קיבל את ההסדר שהושג בין המשיבה לבין הנאשמים, והשית על הנאשמים את העונשים הבאים: על הנאשמת 1 הוטל קנס בסך 7,500 ש"ח; על המבקשת הוטל קנס בסך 14,000 ש"ח; ועל המבקש הושת קנס בסך 1,000 ש"ח. כמו כן, ניתן בעניינם של הנאשמים צו האוסר שימוש בנכס שאינו למטרת מגורים או מסחר, והם חוייבו לחתום על התחייבות, להימנע מביצוע העבירות המיוחסות להם

5.             המבקשים ערערו על הכרעת הדין ועל גזר הדין בעניינם לבית המשפט המחוזי בירושלים. לטענתם, לא היה מקום להרשיעם בעבירה ובהוראת חיקוק שלא נטענו בכתב האישום או על בסיס עובדות שלא נטענו בו, וכי יש בכך כדי לפגוע בהגנתם. זאת, שכן המבקשים לא נערכו להבאת ראיות לסתור את טענת המשיבה לפיה היו מודעים לקיומו של שימוש חורג, שעה ששאלת המודעות לא היוותה רכיב רלבנטי לכתב האישום. עוד טענו המבקשים כי לא היה מקום ליתן את הכרעת הדין מבלי ליידעם על כך שהנאשמת 1הודיעה לבית המשפט שהיא חוזרת בה מכפירתה במיוחס לה; כי המבקש כלל אינו הבעלים של הנכס נשוא האישום ועל כן לא היה בסיס להרשעתו; וכי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי המבקש ביקר בנכס מספר פעמים וידע על קיומו של שימוש חורג. כמו כן, לטענת המבקשים, התעלם בית משפט קמא מראיות לטובתם, אשר יש בהן כדי להראות כי פעלו בתום לב ולא היו מודעים לקיומו של שימוש חורג. אשר על כן, נטען, כי יש לבטל את הכרעת הדין של בית משפט קמא ולזכות את המבקשים מן האישומים שיוחסו להם.

6.             בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את ערעורם של המבקשים, לאחר שבחן את טענותיהם. בית המשפט קבע כי, אף שבכתב האישום צויין כי המבקשים משתמשים בפועל בנכס, הרי שהובהר, כבר מתחילת הדיון, כי הם מואשמים בהיותם הבעלים והמשכירים של הנכס. וזאת, בשים לב לדברי בא כוח המשיבה, בדיון מיום 28.6.2011, בציינו, בין היתר, כי "הבעלים לא יכולים לפטור עצמם מאחריות..."; לדברי עדת התביעה הראשונה, הגב' רימה ברזילי, אשר נשאלה בעדותה על הקשר בין המבקשים לנכס; וכן מחקירתו הנגדית של המבקש, אשר נשאל ואישר כי הוא אחד המנהלים של המבקשת, אשר השכירה את הנכס לנאשמת 1. משכך, קבע בית המשפט, כי אם בחרו המבקשים שלא להביא ראיות הגנה, שלטענתם יכלו להביא, אין להם אלא להלין על עצמם, וכי אין כל בסיס לטענה כי נפגעה הגנתם.

           אשר לטענתו של המבקש כי לא היה בסיס להרשעתו, נקבע, כי זו מבוססת על תפקידו של המבקש כמנהלה של המבקשת, כעולה מהוראת סעיף 253(1) לחוק חוק התכנון והבנייה. עוד קבע בית המשפט, כי אין להתערב בקביעתו של בית משפט קמא באשר לידיעת המבקשים בדבר השימוש החורג שנעשה בנכס, הואיל והמבקש הודה כי ביקר בנכס, גם אם לעיתים רחוקות; לאור השלט הגדול שתלוי היה במקום; לאור הקביעה העובדתית של בית משפט קמא כי אין לקבל את גרסתו של המבקש, לפיה לא ראה את השלט; היות שעדת התביעה, הגב' רימה ברזילי, העידה כי ביקרה במקום יחד עם המבקש, וראתה כי נעשה בו שימוש חורג; וכן לאור העובדה שאף לאחר שנשלח למבקשים מכתב ההתראה, הקורא להם להפסיק את השימוש החורג בנכס, נמשך שימוש זה עוד זמן רב. זאת ועוד, נקבע, כי המבקשים לא הוכיחו כי נקטו אמצעים נאותים או סבירים לקיום הוראות החוק, ועל אף שהנאשמת 1 הצהירה בהסכם השכירות כי תשתמש בנכס לפעילותה, לא טרחו לבדוק מה טיבה של פעילות זו.

הבקשה

7.             בבקשת רשות ערעור שהגישו המבקשים, חזרו המבקשים על טענותיהם והוסיפו כי במקרה דנן עולה סוגיה עקרונית, הנוגעת לתנאים להפעלה ולהיקף השימוש בסעיפים 184 ו- 216 לחוק סדר הדין הפלילי. לטענת המבקשים, יש לפרש סעיפים אלו בצמצום, נוכח הפרשנות החוקתית המתחייבת מהוראות חוקי היסוד, וזאת, בעיקר משמדובר בעבירות של אחריות קפידה, שיש בהן, ממילא, כדי לכרסם בהגנה החוקתית על עיקרון החפות. כמו כן, נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי הגנתם של המבקשים לא נפגעה, בעת שהורשעו על יסוד עובדות והוראות חיקוק שלא נטענו בכתב האישום. זאת, שכן המסכת העובדתית הנדרשת לשם הרשעה בעבירה של שימוש בפועל, שונה מהמסכת העובדתית הנדרשת לשם הרשעה בעבירה של אחריות מכוח בעלות בנכס, או בעבירה של אחריות מכוח ניהול פעיל בתאגיד שהוא הבעלים בנכס. מה גם, שלא הובאו כל ראיות על-ידי המשיבה לכך שהמבקש הינו מנהל פעיל במבקשת, ואין כל התייחסות לתפקידו האופרטיבי בה. בנוסף, נטען, כי לא היה מקום לקבוע כי המבקש ידע על קיומו של השימוש החורג; כי לא היה מקום ליתן את הכרעת הדין מבלי ליידע את המבקשים על כך שהנאשמת 1 הודיעה לבית המשפט שהיא חוזרת בה מכפירתה במיוחס לה; וכי גם בית המשפט המחוזי התעלם מראיות העומדות לטובת המבקשים.

           לאור טעמים אלו, טוענים המבקשים, כי יש מקום ליתן להם רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לראות בבקשתם ככתב ערעור, ולבטל את פסק דינן של הערכאות הקודמות.

דיון והכרעה

8.        לאחר עיון בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין להיעתר לה. כלל ידוע הוא כי קבלת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" שמורה למקרים חריגים, בהם מתעוררת סוגיה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית או משפטית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו, לעניין זה, רע"פ 4600/12 ישי יאשייב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.6.2012); רע"פ 5326/12 תארר סיאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2012)). במקרה דנן, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינם של המבקשים במסגרת של הליך שיפוטי נוסף, שכן בקשתם אינה מגלה כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לה. על אף טענת המבקשים בדבר הצורך בשינוי הלכה, ניכר כי במוקד בקשתם עומדת שאלת יישומן של הוראות הסעיפים 184 ו- 216 לחוק סדר הדין הפלילי, בנסיבות עניינם. יש לדחות את הבקשה מטעם זה בלבד.

9.        יחד עם זאת, למעלה מן הנדרש, נזכיר כי הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי מקנה לבית המשפט סמכות להרשיע נאשם בעבירה שיסודה בעובדות שלא פורטו בכתב האישום, אלא נתגלו במהלך המשפט, ובלבד ש"ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן"; ושלא יוטל עליו "עונש חמור מזה שאפשר היה להטיל עליו אילו הוכחו העובדות כפי שנטענו בכתב האישום". הוראת חיקוק זו, תכליתה לאזן בין שתי המטרות של סדר הדין הפלילי - גילוי האמת והבטחת זכותו של הנאשם להליך הוגן (ראו, לעניין זה, ע"פ 7832/00 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534 (2001); ע"פ 9902/04 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.07.2007)). לשם הבטחת מטרות ההליך הפלילי, כאמור, נדרש כי תינתן לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני השינוי בחזית העובדתית ובהוראות החיקוק המיוחסות לו. כפי שנפסק, עמידה בדרישה זו אינה חייבת להתבטא באזהרה מפורשת של הנאשם במהלך הדיון, והמבחן לקיומה כולל שני פנים, האחד טכני-דיוני והשני מהותי. ויפים, לעניין זה, דברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, בציינו כי:

"דרישה זו כוללת שני יסודות: האחד, יסוד טכני-דיוני שעניינו כי לנאשם הייתה אפשרות לנקוט פעולות דיוניות שונות הדרושות לניהול הגנתו, כגון חקירה נגדית, זימון עדים וכדומה. השני, יסוד מהותי שעניינו כי לנאשם הייתה ההזדמנות לפתח קו הגנה שיתאים לעובדות החדשות... לעניין יסוד אחרון זה חשובה השאלה האם הופתע הנאשם מן העובדות החדשות שיוחסו לו והאם ניתן להניח שהיה נוקט קו הגנה שונה לו היה מודע להן." (ע"פ 766/07 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.1.2007), פסקה 29 לפסק הדין. וראו גם, ע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606 (1979); ע"פ 4623/07 מדינת ישראל נ' אזרי (לא פורסם, 31.10.2007)).

10.      בענייננו, סבורני כי בדין קבע בית המשפט המחוזי כי הייתה למבקשים הזדמנות סבירה להתגונן מפני שינוי המסד העובדתי והוראת החיקוק, שעה שמתחילת ההליכים בבית המשפט היה ברור כי בכוונת המשיבה לטעון לאחריותם של המבקשים מכוח היותם הבעלים של הנכס. לשם כך, הפנה בית משפט קמא למספר אינדיקציות, העולות מפרוטוקול הדיון בבית המשפט השלום, המלמדות כי אכן הובהר מתחילה למבקשים כי הם מואשמים בהיותם הבעלים והמשכירים של הנכס. כך גם, הובאו מספר ראיות המעידות על היותו של המבקש אחד ממנהלי המבקשת, לרבות פלט רשם החברות; האמור בהסכם השכירות; דברי המבקש בחקירתו הנגדית; וכיוצא באלו. על כן, לא ניתן לומר, כי בהרשעת המבקשים על יסוד בעלותם בנכס, נמנע מהם לנקוט פעולות דיוניות הדרושות לניהול הגנתם, וכי מדובר בהפתעה, אותה לא יכלו המבקשים לחזות וכנגדה לא העלו על דעתם שעליהם להתגונן.

11.      סיכומו של דבר, אין נסיבותיו של המקרה מצדיקות מתן רשות לערעור נוסף, משעניינם של המבקשים נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות אשר ראו עין בעין, ובדין הרשיעו את המבקשים, לאחר שאשמתם הוכחה ושעה שניתנה להם הזדמנות סבירה להתגונן.

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.